ילדי הגן היו מרותקים. השיעור שהעברתי להם היה מובנה. בתחילה, הקראתי להם את מילות השיר "אתמול רבתי עם גיורא" (מהתכנית "הכבש השישה-עשר") וגם הראיתי להם קליפ שלו – תוך שאני מצטרף לשיר.
לאחר מכן, תיארתי בפניהם סיטאציות של מחלוקות כגון של שתי חברות שאחת מהן רוצה לשחק בבובות בבית ואילו השנייה רוצה לשחק בתופסת בחצר. ביקשתי מהם להציע פתרונות (בונים) לקונפליקט הזה. חלק הציעו שהן תשחקנה בהתחלה בבובות ולאחר-מכן בתופסת (או הלהיפך), חלק הציעו שהן תשחקנה במשחק אחר ששתיהן יסכימו עליו ויהיו מעוניינות בו וכד'.
בשלב הבא ביקשתי ממתנדב/ת שיספר לקבוצה של ארבעה מתנדבים ומתנדבות אחרים, ללא מילים אלא בתנועות ('פנטומימה') בלבד, שהוא איבד (כביכול) את הכיפה ומבקש מהם לסייע לו במציאתה. הדבר בא להמחיש את הקושי (בו הם אכן נתקלו) שבתקשורת לא אפקטיבית (שאיננה יעילה כתקשורת מילולית) ולא ברורה דיה.
לאחר מכן, ביקשתי מהילדים (כל אחד בתורו כמובן) לשתף את כולם במקרים שבהם היתה להם מחלוקת עם מישהו (חבר/ה, אח/ות וכד') – באופן שיתארו על מה היתה המחלקות וכיצד היא נפתרה. לאחר מכן ביקשתי מיתר הילדים להציע פתרונות אחרים/נוספים משלהם לאותה מחלוקת.
המשכתי עם פעילויות נוספות. אגב, את כל הפעילויות צילמתי (בסרטונים) כך שניתן לראות ולשמוע אותן. כדי לא להלאות אותך בקבצים ולהטריח אותך בסרטים שיש צורך להשקיע זמן בצפייה בהם, צירפתי רק את הסרטון שבו אני מסביר לילדים על ט' באדר ועל אהרן רודף-שלום.
מאת שחר כהן
